מאירי על סוטה ו׳

1 המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר אלו אסורות מלאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך ושבאו עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקותה ושבעלה בעלה בדרך כיצד הוא עושה לה מוליכה לבית דין שבאותו המקום ומוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך ר' יהודה אומר בעלה נאמן עליה אמר הר"ם פי' אמרו ושבאו לה עדים שהיא טמאה אחר שתיתה מים המרים אולם קודם שתיית מי המרים הנה זה מבואר ואשר התחיב שלא השחיתו אותה לפי שמי המרים לא ימיתו אלא למי שלא התפרסם זנותה בשום פנים אולם אם היו עדים ידעו שזנתה ואפילו היו במדינת הים הנה לא ימיתו אותה מי המרים והיותם תלמידי חכמים אשר יודיעוהו האסור וימנעוהו מלבא עליה ואמר ר' יהודה אחר שבעלה נאמן עליה בנדותה אשר היא אסור כרת איך שלא יהיה נאמן על אסור לאו לבד וחכמים אומרים לקלות האסור יתחזק עליו יצר הרע ואין הלכה כר' יהודה:

2 אמר המאירי אלו אסורות לאכול בתרומה ר"ל אם היתה אשת כהן מחמת חשש זונה והוא שכבר ביארנו במשנה ראשונה שכל שקנא לה ונסתרה אסורה בתרומה עד שתבדק ובא עכשו לומר שכל שבדיקתה נפקעת אסורה בתרומה ושיש שאף לאחר בדיקה אסורה בתרומה והוא שאמר האומרת טמאה אני כלומר שקנא לה ונסתרה ואינה רוצה לשתות אלא שאומרת הן נטמאתי בסתירתי שאינה שותה אלא שנאסרת על בעלה ובתרומה ותצא בלא כתובה:

3 ושבאו לה עדים שהיא טמאה ר"ל אחר ששתת מים המרים באו עדים שנטמאה בסתירתה שכל שבאו עידי טומאה אף לאחר ששתת אין המים בודקין אותה אחר שנתברר זנותה ואין אומרים שמאחר שנקתה תהא בדיקת המים מכחשת העדות שאין לך דבר שעומד בפני עדות ברורה וזה שלא בדקוה המים שמא זכות תלה לה שהזכות תולה כמו שיתבאר או שמא לא היה הוא מנוקה מעון ר"ל שבא עליה אחר סתירתה ואין צריך לומר אם באו עידי טומאה קודם השקאה:

4 והאומרת איני שותה ר"ל שאומרת טהורה אני אלא שאעפ"כ איני מוסרת עצמי לסכנה שאף זו אין כופין אותה אלא שנאסרה לבעלה ותצא בלא כתובה וכן אם רצתה היא לשתות ובעלה אינו רוצה להשקותה שאין כופין אותו אלא שאסורה עליו ומ"מ זו מיהא לא הפסידה כתובתה אלא נוטלת כתובתה ויוצאה וכן אם בא עליה בעלה בדרך כשהיה מוליכה לבית דין הגדול והוא הדין במקום אחר כל שבעלה אחר שנסתרה אלא שדבר בהווה שכל שבא עליה אחר שקנא לה ונסתרה אינה שותה ואסורה לו לעולם אלא שאף זו לא הפסידה כתובתה ולימד על כל אלו שמאחר שנאסרו לו נאסרו לתרומה:

5 ואמר אחר כן כיצד הוא עושה כלומר מאחר שביאתו עליה אחר סתירה מפקעת בדיקת המים היאך הוא עושה כשרוצה להוליכה בבית דין הגדול ואי אפשר לאש בנערת שלא תהבהב אלא הוא בא תחלה לבית דין שבעירו ומברר בפניהם קנויו וסתירתה ושהיא טוענת שהיא טהורה ומתוך כך רוצה להשקותה ובית דין מקבלים עדותם ומוסרין לה שני תלמידי חכמים שילכו עמה שישמרוה שלא להיות בעלה בא עליה שהרי נאסרה עליו עד שתשתה ומוליכין אותה לבית דין הגדול שבירושלים שאין משקין את הסוטה אלא בבית דין של שבעים ואחד כמו שביארנו במקומו:

6 רבי יהודה אומר בעלה נאמן עליה כלומר לומר שלא בא עליה ומשקין אותה ופירשו טעמו בגמ' שאם האמינוהו בנדה שהיא בכרת כל שכן בסוטה שהיא בלאו ולתנא קמא מיהא היא הנותנת דנדה חמירא ליה וסוטה קילא ליה וכן שהנדה יש לה היתר ואין יצרו רדוף עליה כל כך בשעת האיסור והלכה כתנא קמא:

7 זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

8 אע"פ שביארנו שאם באו עדים לאחר ששתת אין המים בודקין אותה אחר כן מ"מ כל שלא באו העדים המים בודקין אותה אע"פ שיש בעולם עדים היודעים ולכשיבאו מיהא אין אומרים היאך לא בדקוה שמא זכות היה תולה לה כמו שביארנו שקצת זכיות תולין לה שלא תמות מיד אלא שמתנונה והולכת ומתה באותם חליים המיועדים לה לסוף שנה או שנתים או שלש שנים ואף בתוך כך אינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנונה והולכת עד שתמות באותה מיתה ואפילו לא ראינוה מתנונה שמא אין האיש מנוקה מעון או שמא אף הזכות תולה שלא להתנונות עדין וכדעת חכמים ויש פוסקין שאם יש עדים במדינת הים אין המים בודקין את אשתו ומתניתין כותיה דרב ששת אלא ששיטת הסוגיא מוכחת כדברינו:

9 מנחת קנאות האמורה בתורה הוא שאחר שחקרוה ואיימוה והכינו את המים המרים על הדרך שיתבאר קודם השקאה היה הבעל מביא את מנחתה עשרון קמח שעורים ונותנה לכלי שרת ואחר כך משקה אותה ואחר שתייתה לוקח כלי שרת שהמנחה בתוכו ונותנו לה על ידיה והכהן נותן ידיו תחתיה ומניפים וקומץ ומקטיר את הקומץ והשאר נאכל לכהנים ויש שהמנחה שלהן נשרפת מפני שאינה ראויה ליקרב ולא לפדות ולצאת לחולין והן האומרת טמאה אני ושבאו עליה עדים שנטמאת והאומרת איני שותה ושאין בעלה רוצה להשקותה ושבעלה בא עליה בדרך ופי' הדברים שאמרה טמאה אני אחר שקדשה בכלי שאלו קודם שקדשה אע"פ שהופרשה הרי יכול לפדותה ולצאת לחולין על ידי פדיון שכל המנחות נפדות עד שלא קדשו בכלי אבל משקדשו בכלי אינן נפדות שהכלי מקדש את הראוי לו שלא לצאת עוד לחולין שנאמר כל הנוגע בהם יקדש ואחר שקדשה קדושת הגוף שלא לפדותה וכן שאינה ראויה ליקרב שהרי אינה באה אלא לבדוק וזו אינה צריכה בדיקה וכן שאינה ראויה לנדבה שאין מנחת שעורים באה אלא לסוטה ולעומר תשרף:

10 וכן באו לה עדים שנטמאת פירושו שבאו אחר שקדשה מנחתה בכלי שאלו קודם שקדשה הרי יכול לפדותה ולהוציאה לחולין הא משקדשה לא ומ"מ ראויה היתה ליקדש שכל שלא באו העדים המים בודקין כמו שביארנו וכשהונחה בכלי הרי לא באו עדים עדיין ולא נתקדשה בטעות עד שנאמר שאין הכלי מקדשה שהרי אין הכלי מקדש אלא הראוי לו ותצא לחולין אף בלא פדיון שהרי מ"מ כשהונחה כדין הוקדשה ונשרפת ואין צריך לומר אם לא באו עדים על טומאה של סתירה אלא שבאו עדים שזינתה בעזרה אחר שהונחה מנחתה בכלי שרת ואע"פ שפרחי כהונה היו מלוין אותה שמא זינתה מהם או שמא נעלמה מהם בשעה שנצרכה לנקביה וזינתה ובאו עדים על אותו זנות שאע"פ שאין עוד צורך לבדיקה מ"מ המנחה נשרפת שהרי כשהונחה בכלי כדין הוקדשה:

11 ולמדת מ"מ שכל שנתברר זנותה קודם שהונחה בכלי יוצאה לחולין בפדיון וכן כל שהוקדשה בטעות יוצאה לחולין בלא פדיון ואין גוזרין שמא יאמרו מוציאין דבר הקדוש בכלי שרת לחולין:

12 ולענין ביאור זה שאמרו לעולם כדקא אמרת מעיקרא אינו חוזר לאתו עדים מקמי דתקדוש שזו ודאי אף מדברי סופרים יוצאה לחלין בפדיון שאין גזירה משלא הונחה בכלי להונחה בכלי אלא כך פירושו לעולם כדקא אמרת מעיקרא שעל טומאת סתירה ראשונה באו העדים ולא על טומאת העזרה ואם תאמר תיקשי מיהא לרב ששת שאמר שכל שיש עדים בטומאה אע"פ שלא באו אין המים בודקין ואם כן הרי הוקדשה בטעות ואף כשהונחה בכלי תצא בלא פדיון שאפשר לומר שהדין כך הוא אלא שאין הכל בקיאין לומר שמתוך שהיו בה עדים לא היתה ראויה ליקדש ויבאו לטעות להוציא דבר הקדוש בכלי שרת לחולין:

13 מנחת סוטה שנטמאת אם עד שלא קדשה בכלי נטמאת נפדית ויוצאה לחולין ויביא אחרת בדמיה כדין כל המנחות ואם משקדשה בכלי נטמאת נשרפת כדין שאר המנחות גם כן ויביא אחרת קדש הקומץ והוא נתינתו בכלי שרת שהמנחה טעונה ארבע עבודות כנגד ארבע עבודות שבזבחים א' הסרת הקומץ מתוך כלי שרת והיא כנגד שחיטת הזבח ב' מתן קמיצתו בכלי שרת והיא כנגד קבלת הדם בזבח ג' הולכה כנגד הולכה שבזבח ד' הקטרת הקומץ כנגד זריקת הדם שבזבח וכל שנתן הקומץ בכלי שרת ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא ושוב אינה שותה או שמתה היא תשרף כדין כל המנחות שאירע בהם פסול בין קמיצה להקטרה קרב הקומץ אלא שלא הספיק ליאכל שירים לכהנים עד שמת הוא או מתה היא הרי זו נאכלת שהרי אף מתחלה על ספק באה וכבר כפרה ספקה כלומר גמרה כל הצריך שהרי שתת וקרבה מנחתה והואיל ובהכשר קרבה ואף השירים עצמן לא אירע להן פסול בגופן נאכלין:

14 באו עדים קודם הקטרה שהיא טמאה נשרפת ויביא אחרת ואם נמצאו עידי הסתירה שעל ידם היתה המנחה באה מוזמין מנחתה חולין אף לאחר שקדש הקומץ שכל שבטעות אין קדושת פה או אפי' קדשת כלי מקדשו ואף לדעת האומר למעלה שאף כשיוצאה לחולין מן התורה חכמים הצריכוה שריפה שלא יאמרו מוציאין כלי שרת לחולין עדים זוממין מיהא קלא אית להו והדבר מפורסם שהקדש טעות הוא ולא יבאו לטעות ואף עידי הקנוי שנמצאו זוממין יראה שהדין כן אלא שמאחר שהבעל והאשה יודעין בהן אין הדבר מצוי להעיד על הקנוי בשקר ולענין העונש מיהא בעידי קנוי שהוזמו התבאר בתלמוד המערב שהם לוקין אבל בעידי סתירה נסתפקו שם אם משלמין שיעור כתובה ולא הובררה ונראה לי שאין כאן תשלומין שהרי לא הוחלט הפסד הכתובה בעדותו אלא תשתה ותבדק ולהשקותם אי אפשר שאין השקאה אלא לסוטה עצמה ומתוך כך דעתי נוטה לפסוק כחברתה לומר שילקו:

15 האשה שקנא לה בעלה ואין לו עידי סתירה אלא שבא עד אחד והעיד על הסתירה אם דעתו סומכת עליו אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה ואם לאו אשתו מותרת לו אבל נתפרסמה סתירתה עד שיצא עליה קול חזק מאד עד שנשאו ונתנו בה נשים הטוות לאור הלבנה בפזור בהרבה מסבות שבהן אסורה עליו אפילו לא היתה דעתו סומכת עליו ויוציא אלא שנותן כתובה אלא שיש חולקין בזו כמו שיתבאר בפרק ששי על הדרך שייעדנו:

16 ולענין ביאור זה שהקשו לרבי שמעון והא איכא דיש לה עדים במדינת הים חוזר למה שהוא אומר שאין זכות תולה לה משום דאי הכי נמצאת מוציא שם רע על הטהורות שיאמרו זכות תלה להן והא איכא מ"מ יש לה עדים וכו' שלדעת רב ששת אין המים בודקין ואיכא שם רע ותירץ יש עדים במדינת הים לא שכיחא כלומר ולא מסקי אינשי אדעתייהו לחשוד הטהורות בכך: